היום יומולדת לי!
העולם סובל אותי כבר 19 שנה. יאיי! 
אז עוד יום עבר בצבא. עוד יום שבו יצאתי מהבסיס “רק” אחרי 10 שעות עבודה, עם רגשות אשמה מטורפים, כאילו מינימום רצחתי בנאדם, רק כי לא נשארתי עוד שעתיים, ל-12 שעות העבודה המינימליות, כמו שמקובל.
אז מה אם כל שאר הבסיס הלך כבר מזמן הבייתה. אצלנו נשארים. אצלנו טוחנים. אז כן, זה צבא. אבל אין שום סיבה שבעולם שאני אעשה עבודה של 2 אנשים ואשאר פי 2 שעות. אם לצבא באמת היה אכפת, הוא היה מוותר על משקי ממטרות ומשטרה צבאית שרוב מטרתה בחיים לבדוק אם הנעליים שלך מצוחצחות ואם כל החולצה בתוך המכנסיים, ושם אותם איפה שבאמת צריך כוח אדם. אם לצבא באמת היה אכפת, הוא לא היה משחרר כל אידיוט שבא לקב”ן עם זחל בצנצנת אטומה ומפזר עליו מלח. אם לצבא באמת היה אכפת, הוא לא היה משחרר אנשים עם בעיות בריאותיות *שכן* יכולים לשרת. אם לצבא באמת היה אכפת, הוא היה מתנהג לחיילים שלו כאילו הם בני אדם, ולא חיות - ככה היו פחות משתמטים.
לצאת ב-7:00 בבוקר ולחזור מינימום ב-21:00 בערב זה לא חיים. אז כן, זה צבא, זאת לא תוכנית כפי בקשתך, אבל כשמבטיחים לי יומיות ועל זה אני חותמת עוד שנה מהחיים שלי, לא דמיינתי אפילו שהמצב יהיה כזה.לא חשבתי שהחיים שלי ב-3 שנים יסתכמו בלקום בבוקר, לבלות שעה וחצי-שעתיים בנסיעות, להיות בצבא 10-12 שעות מינימום, לחזור הבייתה בעוד שעה וחצי-שעתיים של נסיעה, להיות קצת במחשב וללכת לישון.זה לא נקרא חיים מבחינתי. לצאת מדיי פעם מוקדם, ללכת לקניון,למפגשים, לראות חברות…זה חיים. זה אנושי. אבל כרגע אפילו ללכת לחדכ”ש אין זמן וכוח. לא באתי לצבא בשביל לצאת משם פרה עם קצת ניסיון. באתי לשם כדי לשרת את המדינה - כדי שנוכל *לחיות* בה.
הדבר היחידי שהצבא גורם לי לרצות בינתיים זה להיות פקידה. לשחק אותה ראש קטן, להגיע ב-8 וחצי בבוקר, וב-4 בצהריים כבר להיות בדרך הבייתה. לדעתי זה לא צריך להיות ככה.
)